פסק-דין בתיק בג"ץ 8258/11

השופט ס' ג'ובראן:

           לפנינו עתירה שבמסגרתה מבקשים העותרים כי נורה לפרקליטות מחוז דרום (להלן: המשיבה 3) לאפשר להם לעיין בכל הקלטות המצויות בידה.

           נגד העותרים הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 55604-08-10 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 55604-08-10 end_of_the_skype_highlighting) המייחס להם שתי עבירות של התקנת מכשיר להאזנת סתר; חמש עבירות של האזנה שלא כדין; תשע עבירות של ניסיון האזנה שלא כדין; שמונה עבירות של פגיעה בפרטיות; תשע עבירות של ניסיון פגיעה בפרטיות; ועבירה של מרמה והפרת אמונים. לפי כתב האישום, העותר 1 - שכיהן בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כראש המועצה האזורית שדות נגב - ביקש מהעותר 2 להתקין מצלמה נסתרת בחדרה של דוברת המועצה (להלן: המתלוננת) וסיפק לו מפתח לחדר לשם כך. העותר 1 אף סיכם עם העותר 2 כי המועצה תישא בעלויות ההתקנה. העותר 2 והעותר 3 (עובדו של העותר 2) התקינו מצלמה ומיקרופון נסתרים בחדרה של המתלוננת. בין מועד התקנת המצלמה למועד גילויה על ידי המתלוננת ביום 9.9.2008 היא הופעלה ותיעדה לסירוגין את חדרה, לעיתים כשהוא ריק מאדם ולעיתים שהמתלוננת שהתה ואירחה בו. כתב האישום מפרט את כל המקרים שבהם הופעלו המצלמות, כך שכל מקרה כשלעצמו מוצג כעבירה או כניסיון לעבור עבירה של האזנת סתר ופגיעה בפרטיות.

           לאחר הגשת כתב האישום, ביקשו העותרים לעיין בכל קלטות הוידיאו והאודיו פרי המצלמות (להלן: ההקלטות). המשיבה 3 התנגדה לבקשה האמורה, תחילה ביחס לחמישה קטעים מתוך החומר ובהמשך ביחס ל-19 קטעים בטענה כי יש בהיענות לבקשה משום פגיעה בזכותה של המתלוננת לפרטיות. על כן, התנהלו בין הצדדים מספר הליכים סביב סוגיה זו, שאותם אסקור בקצרה להלן.

ההליכים בפני הערכאות עד כה

           תחילה, באה בקשת העותרים בשערי בית משפט השלום בבאר שבע (כבוד השופטת ד' בית-אור) שנידונה ביום 6.12.2010 במעמד צד אחד על רקע שביתת הפרקליטים. במעמד הדיון, הורתה השופטת בית-אור למשיבה 3 כי תעביר לבא כוח העותרים את כל חומר החקירה הרלוונטי שנאסף, לרבות ההקלטות. עם תום השביתה, הגישה המשיבה 3 לבית המשפט בקשה לבטל את ההחלטה בעניין מסירת ההקלטות. ביום 25.1.2008 הוחלט לדחות את בקשת המשיבה 3, וזאת לאחר שהשופטת בית-אור קבעה כי מדובר בחומר חקירה שלגביו קמה זכות העיון המעוגנת בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). עוד נקבע כי הכלל הפוסל את קבילותן של ראיות שהן תוצר של האזנת סתר המעוגן בסעיף 13(א) לחוק האזנת סתר אינו רלוונטי למקרה מושא הבקשה, שכן הוא נכנס בגדרות הסייג המעוגן בסעיף 13(א)(1) לחוק האזנת סתר. עוד קבעה השופטת כי אין תחולה אף לכלל בדבר אי קבילותן של ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות המעוגן בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות). לנוכח כל אלה, קבעה השופטת כי על המשיבה 3 להעביר לעיון העותרים ובא כוחם את ההקלטות כולן.

           המשיבה 3 הגישה ערר על החלטת בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"ח 19094-02-11, כבוד השופט ד' מגד) וטענה, בין היתר, כי בית משפט השלום לא איזן בין הערכים המתנגשים ונמנע מלערוך בחינה באשר למידת הפגיעה בפרטיותה של המתלוננת. מנגד, טענו העותרים כי ההקלטות נמנות באופן מובהק על חומר החקירה וכי מדובר בחומר שהוא רלוונטי להגנתם. ביום 14.4.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הערר, ביטל את החלטת בית משפט השלום והורה שלא להעביר את חמש ההקלטות שבמחלוקת. בית המשפט קבע כי את החובה למסור חומר חקירה יש להטיל בהתאם לנוסחה הבאה: "בהתנגשות חזיתית, כאשר על כפות המאזניים מונחים זה מול זה זכותו של הנאשם למשפט הוגן אל מול ההגנה על פרטיותם של העדים, משקלה של זכות הנאשם למשפט הוגן יכריע את הכף, ודינם של השיקולים הנוגדים לסגת. אולם, כאשר זכותו של הנאשם להתגונן אינה נפגעת, או כשהאפשרות שהיא תיפגע היא רחוקה ובלתי משמעותית, יש לתת משקל הולם לזכויותיהם של עדים וקרבנות העבירה לאינטרס הציבורי בקיום הליכי משפט, באכיפת החוק ובחשיפת העבירות" (פסקה 8 להחלטה).

           ביום 29.5.2011 הודיעה המשיבה 3 לבית המשפט כי נתגלו 14 קטעים חדשים שיש במסירתם לעותרים כדי לפגוע בפרטיות המתלוננת ובכבודה, ועל כן הוסרו מהרשימה שתועבר להם. אשר על כן, הגישו העותרים בקשה חדשה לבית משפט השלום שבה ביקשו כי תועברנה ההקלטות לידיהם, למעט חמש ההקלטות שבמחלוקת. ביום 31.5.2011 בית המשפט (כבוד השופטת ד' בית-אור) קיבל את הבקשה והורה למשיבה 3 להעביר לידי העותרים את כל ההקלטות למעט חמש ההקלטות שלגביהן הוחרגה זכות העיון.

           המשיבה 3 הגישה ערר על ההחלטה האמורה, וביום 19.6.2011 החזיר בית המשפט המחוזי (ע"ח 27915-06-11, כבוד השופטת צ' צפת) את התיק לבית משפט השלום כדי שהאחרון יחליט בבקשה לאחר צפייה בקטעים הנוספים שבמחלוקת, וזאת משהסיק כי ההחלטה נתקבלה מבלי שהדבר נעשה. ביום 26.6.2011 בית משפט השלום החליט, לאחר צפייה בקטעים הרלוונטיים, להגביל את זכות העיון וההעתקה כך שיותר העיון בקטעים אלה אך ורק לעותרים ולבא כוחם, וזאת לאחר שנקבע כי הקטעים הם חומר חקירה רלוונטי להגנת העותרים, ומתוך ניסיון לאזן בין זכות המתלוננת לפרטיות לבין זכויותיהם של העותרים.

           בכך לא תם העניין, שכן ביום 28.6.2011 הגישה המשיבה 3 ערר נוסף לבית המשפט המחוזי. ביום 26.9.2011 קבע בית המשפט (ע"ח 47451-06-11, כבוד סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת) כי העברת הקטעים שבמחלוקת לעיונם של העותרים יביא לפגיעה בפרטיותה של המתלוננת, וזאת מבלי שיהיה בכך תרומה כלשהי להגנת העותרים. בהתאם לכך, הוחלט לקבל את הערר ולאשר את בקשת המשיבה 3 שלא להעביר את 14 ההקלטות לעיון העותרים.

           יוצא אפוא, שמתוך כלל ההקלטות שבידי המשיבה 3, 19 הקלטות לא הועברו לעיון העותרים. משלא קיבלו העותרים את הגזירה, הם הגישו את העתירה דנן.

טענות הצדדים

           העותרים טוענים כי על המשיבה 3 למסור לידיהם את כל החומר, לרבות 19 ההקלטות שבמחלוקת. לטענתם, ישנן דרכים אלטרנטיביות העדיפות על פני מניעה מוחלטת, כמו למשל מימוש זכות העיון על ידי בא כוחם. לדידם, משאין מחלוקת בדבר סיווג החומר האמור כחומר חקירה, הרי שהחוק אינו מאפשר עריכת איזון בין הזכות לפרטיות לבין חשיבות החומר להגנה. עוד נטען כי הזכות של הנאשם לעיין בחומר החקירה היא זכות יסוד, ולא ניתן להגבילה אלא בחוק. העותרים מציינים כי הפסיקה שעל בסיסה הוכרע עניינם העלתה שאלות בדבר סיווג החומר כחומר חקירה או ככזה שאינו חומר חקירה. לטענתם, האיזונים נעשים בשלב שבו נידונה השאלה בדבר סיווג החומר, ומשסווג כחומר חקירה, הרי שאין עוד מקום לערוך את האיזונים האמורים, ויש להעביר את החומר לעיון ההגנה על אתר. בהקשר זה טוענים העותרים כי הדרך היחידה למנוע העברת חומר חקירה לעיון ההגנה לפי סעיף 74 לחסד"פ היא באמצעות הוצאת תעודת חיסיון. סיכומו של דבר, העותרים טוענים כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם החוק, שכן מקום שבו ביקש המחוקק להטיל מגבלות על זכות העיון בחומר חקירה הוא עשה זאת במפורש.

           מנגד טוענת המשיבה 3 כי דין העתירה להידחות על הסף. זאת בנימוק שבית משפט זה ביושבו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שנתקבלו בבתי משפט מוסמכים. בייחוד, מדגישה המשיבה 3, מאחר שמדובר בהחלטת ביניים בתיק פלילי התלוי ועומד לפני הערכאה הדיונית. לגישתה, אם יורשעו העותרים הרי שיהיה בידם להעלות את טיעוניהם במסגרת ערעור שזכאים הם להגיש. בנוסף טוענת המשיבה 3 לפגם נוסף שלדידה מצדיק את דחיית העתירה על הסף, והוא העובדה שהעותרים לא צירפו את המתלוננת כמשיבה כדי שיהיה בידה להעלות טענותיה בתור מי שעשויה להיות מושפעת מתוצאותיה. לבסוף, נטען כי גם לגופו של עניין יש לדחות את העתירה וזאת, כך צוין, משלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

           לעניין הטענה בדבר אי צירוף המתלוננת כמשיבה, העותרים מציינים כי גם המשיבה בכל העררים שהגישה לא צירפה את המתלוננת, ולדידם ככל שבית המשפט יסבור כי יש לצרפה כמשיבה, הרי שהעותרים יהיו מוכנים לעשות כן.

הכרעה

           לאחר שעיינתי בטענות העותרים, בתשובת המשיבה 3 ובנספחים שצורפו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.

           כידוע, "בית המשפט הגבוה לצדק לא יתערב בהליכים אזרחיים או פליליים לפני בתי המשפט הרגילים, אלא אם עולה טענה של העדר סמכות, או אם מתגלית תופעה קיצונית של שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683, 702 (1987); ראו גם: בג"ץ 5312/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל(לא פורסם, 8.6.2005); בג"ץ 278/09 אשד נ' בית המשפט המחוזי תל אביב (לא פורסם, 30.3.2009)). במקרה דנן, לא מצאתי כי קיימות נסיבות קיצוניות כגון אלו, המצדיקות את התערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה יוער, כי ככל שההליך יסתיים בהרשעתם של העותרים, הרי שבאפשרותם להעלות טיעוניהם לפני ערכאת הערעור במסגרת ערעור בזכות או אף בפני בית משפט זה במסגרת בקשת רשות ערעור, ככל שיהיה בכך צורך.

           בבחינת למעלה מן הצורך, אעיר כי לטעמי דין העתירה להידחות אף לגופו של עניין. העותרים מציגים את החומר שבמחלוקת כחומר חקירה מובהק, ולא כך הוא. אומנם היה מקום שבתי המשפט שדנו בבקשות ובעררים יעמידו דברים על דיוקם, וכמובן שאין בכוונתי לקבוע מסמרות בדבר, אך נדמה כי הנימוקים שאפיינו את ההחלטה מושא העתירה דנן מוציאים את ההקלטות שבמחלוקת מהקטגוריה של חומר חקירה, כמשמעות המונח בסעיף 74 לחסד"פ, אף מבלי שהדבר נאמר מפורשות. בית משפט זה דן בפרשנות המושג חומר חקירה, כך שאין צורך להכביר מילים בנושא. בהקשר זה יפים דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה: